השבוע יצא לי לדבר עם בחורה שהתחילה סטאז’ במקום העבודה. אחרי שנים של לימודים מצאה מקום בו תוכל לעבוד בשנה הקרובה ולסיים את הסטאז’. אך היא אינה מרוצה שם. היא חשה שמזלזלים בה, לא מכבדים אותה, ומצפים שתעשה את כל העבודה השחורה. יותר מזה. היא מבינה שלאף אחד לא אכפת מה היא מרגישה. היא מבינה שבשביל לעשות שם שינוי, היא תצטרך לשנות סדרי עולם. וכמובן שאין לה רצון והכוח להתמודד מול זה.
עולה בה השאלה, האם להישאר ולהעביר את השנה הנוכחית, לסיים את הסטאז’, ואז לחפש עבודה אחרת, או לעזוב עכשיו?
מן הסתם לא פשוט יהיה לעזוב עכשיו למצוא מקום אחר. היא שמעה שהיא לא הראשונה שחווה זאת שם.
יכולתי להרגיש את הכאב שלה, במבט, בגוף, למרות שלא בכתה, ודיברה בשלווה.
כל כך כאב לי לראות אותה, ולשמוע את זה. הידיעה שהמקום הזה מאפשר לעצמו לנצל אותה ועוד רבים כמוה שהיו שם לפניה ויהיו גם אחריה. הוא מנצל את הידיעה שהיא זקוקה לעבודה הזו, ותחשוש לעבור ולחפש מקום אחר. תחשוש שאולי לא תמצא משהו טוב יותר. והיא בעצמה אומרת: “אם אני עוזבת הם מהר מאוד ימצאו מי שהיא אחרת".
אז בכנות, אני לא יודעת איך אפשר להיות במקום שלא טוב לך בו. אבל יותר מזה, אני חושבת שאסור לנו להיות במקום שלא טוב לנו, שפוגע בנו. ההשלכות של זה עלינו בטווח הרחוק בכלל לא נתפסות. אם נשאר במקום שמקטין, מזלזל, לא מכבד, לא מעריך….., זה יפגע בדימוי העצמי, באושר שלנו, ובביטחון שלנו בהמשך למצוא מקום טוב יותר עבורנו. הערך והביטחון שלנו בעצמנו יחלש ויקטן.
אם אנחנו מעריכים ומכבדים את עצמנו, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות במקום שלא מכבד אותנו.
ואני בטוחה שגם מקום העבודה, לא ירצה להתחיל לחפש, ולא בהכרח ימצא בכזו קלות אדם מתאים יותר. אבל זה לא מה שחשוב.
בין אם זה מול הבן זוג, משפחה, עבודה, בוס או כל גורם אחר, אסור לנו לאפשר לאף אחד להקטין ולא לכבד אותנו.
אולי יקח זמן עד שנמצא את הדבר הבא הנכון והמדויק לנו. אבל אסור לנו לוותר על עצמנו, על האושר שלנו.
לפעמים נדרשים זמן ואנרגיה כדי לעבוד על דברים כדי לפתור ולמצוא את הדרך, וחשוב להיות שם, לנסות ולחפש את הדרך לפתור את הבעיות. אני לא אומרת שכשקשה צריך מיד לקום וללכת, אך אם הגעתם לנקודה שאתם מבינים שזה לא המקום שלכם, אל תישארו בו.
כל מחיר שנצטרך לשלם לא יהיה גבוה יותר מהמחיר שנצטרך לשלם אם נבחר לוותר על עצמנו, על הכבוד, הגבולות, האושר והערכים שלנו.
כל עוד נחיה מתוך רצון לספק ולרצות את סביבתנו, אף פעם לא נצליח לרצות את עצמנו ולחוות סיפוק בחיינו.
כל עוד נחייה מתוך רצון לסמן “ויים" על מטרות שהשגנו, לא נוכל אף פעם באמת לחיות, ולחוות את החיים.
כי החיים הם לא מה השגנו, אלא הדרך שעברנו.