שני תאומים רבים ביניהם, וכך זה נשמע:
תאום א: “די, תפסיק.
תאום ב’:" שוב נכנס ולוקח מ א’ חפץ ששייך לו".
תאום א’: די- תפסיק!, טון הדיבור עלה, והוא טורק את הדלת.
תאום ב’ : שוב פותח את הדלת, נכנס ולוקח חפץ מאחיו.
תאום א’: די כבר, תפסיק!!!!!, צועק ומרביץ לאחיו.
האם לתאום א’: תפסיק לעצבן ולריב כל הזמן עם אחיך. אתה צריך ללמוד להירגע. אתה תמיד כועס ותוקפני.
בעבודתי עם ילדים הורים וסתם בתקשורת שלי עם אנשים, אני רואה כמה אנשים חוששים לבטא רגשות וכעסים בפרט. חוששים לבטא כעס, וחוששים להתמודד עם הכעס של האחר. כעס יכול להחוות כתוקפנות. ואכן כעס טומן בתוכו אנרגיה תוקפנית. אך כאשר אנו מדברים על הכעס, מתקשרים אותו, מקשיבים לו, ונותנים לו ביטוי, אנו חווים פורקן ושחרור.
הבעיה עם כעסים היא, כאשר אנו לא מתקשרים אותם. אז נאגרת בתוכנו אנרגיה שלילית שאינה מקבלת פורקן.
אנרגיה זו יכולה להפוך לתוקפנית. כאשר יש כעס לא מתוקשר. אנו עלולים להפוך לאנשים מרירים ועצבניים, או עצורים ושקטים. כך גם ילדים יכולים להפוך להיות ילדים עצבניים, שמרביצים ועסוקים בבדיקת גבולות.
כאשר הכעס לא מתוקשר, ואין הקשבה לכעס, זה יתבטא בהתנהגויות ורגשות שונים: אנו יכולים לחוות מאבקי כוח רבים בשיחה, חוסר פתיחות, פגיעות, השפלה, ציניות. כמו כן אנו עלולים מבלי להרגיש או להתכוון, להקטין את האחר, להתנשא עליו, ולהשתיק את עצמנו ואת מי שעומד מולנו.
אמירות כגון: " לא רוצה להגיד לך כי יודע שתתעצבן", “אי אפשר להגיד לך כלום"," אתה לא יכול לקבל ביקורת", “הכל מעצבן אותך", “אתה מדבר שטויות". אמירות אלו לא מאפשרות לשיח להתפתח, אלא משמרות את הכעס ומעצימות אותו.
כאשר הכעס לא מקבל ביטוי והקשבה, אנו יכולים לצמצם את חופש הביטוי שלנו או להפוך חסרי שקט וסבלנות, תוקפניים פיזית ומילולית ואפילו לפתח שנאה לאחר. כי הגוף מחפש פורקן לכל הכעס שהצטבר בנו. ובמקום לתקשר את הכעס ולאפשר לעצמנו פורקן ושחרור אנו מפנים את הכעס לגורמים אחרים, שלא באמת עליהם אנו כועסים.
אם עולה כעס , אז יש לו סיבה טובה לעלות!!!!!!!!!!!!
כשיש שני אנשים שבאים ממקום פתוח, מכבד ומקשיב אפשר לומר הכל. גם אם יעלה כעס בשיחה על דברים שנאמרו. זה בסדר. אפשר להיות בדיאלוג על הכעס ולאפשר לו ללמד אותנו עוד מה שהוא על עצמנו ועל האחר.
וכך גם עם ילדים. כשילדים רבים, או כועסים אחד על השני, או אפילו על ההורים. חשוב לגלות הבנה, להבין מה הכעיס אותם. לאפשר להם לבטא את רגשותיהם. ללמד אותם לדבר את הכעס. זה לא מספיק רק לעצור את האימות, אלא גם ללמד אותם לדבר. לתת לכל אחד את מקום שלו. אם לא תקשיבו להם, התקשורת תתפתח למאבקי כח, ותוקפנות כל הזמן. הם יגדלו וימשיכו לנהל דיאלוגים כוחניים, ללא הקשבה וכבוד לזולת.
וכך גם כבוד, וסמכות הורית. לא מקבלים זאת, רוכשים זאת. מתוך אמון, כבוד והקשבה לילד!!!
להגיד “אני כועס" ואולי גם הטון והקול יעלו, זו לא תוקפנות, זו האנרגיה של הכעס שמתפרקת וצריכה פורקן.
בטיפול הרבה פעמים מגיעים ילדים שקטים ומופנמים, ואחרי תהליך הם הופכים תוקפניים ואגרסיביים. כועסים רבות. הורים רבים חוששים. וחושבים שמצבו של הילד החמיר. אך למעשה זה הוא תהליך חיובי. הילד מקבל מספיק ביטחון והוא לומד להתעקש על מה שמגיע לו. הוא לא מוותר יותר על עצמו, גם אם זה דורש אימות מול הסביבה. הוא משמיע את הקול שלו, ודורש מהסביבה להקשיב לו. זה תהליך של גדילה. ולוקח זמן עד שמוצאים את האיזון והיכולת לשלוט ולווסת את הכעס.
כשמתקשרים את הכעס, הכעס יעלה בשיחה. תנו לו מקום. אל תחששו מהנוכחות של הכעס, ואל תבטלו את הרגשות של האחר.
אסיים בדוגמה, איך חיבוק והקשבה לכעס, מאפשרים התפתחות:
ילדה: “את שקרנית"!!
אני: למה את אומרת את זה?
ילדה: הבטחת לדבר עם הגננת ולא דיברת.
אני: אני שמחה שאת אומרת לי מה שאת מרגישה. אני כן דיברתי עם הגננת פשוט עוד לא מצאנו פתרון. רוצה שנדבר איתה ביחד, ונחשוב על פתרון.
ילדה: לא!
אני: חבל אני בטוחה שהיא תוכל לעזור לך. כי היא נמצאת בגן כל השבוע.
ילדה: טוב בסדר.
בתחילת השנה הילדה הגיעה לגן ולא דיברה בכלל. עד שרכשה ביטחון, אמון והעזה גם לכעוס עלי. הפריע לה, ובצדק, שפותחים לה את הדלת כשהיא בשרותים. כל הגן למד לדפוק לפני שהוא נכנס לשירותים. זו דוגמה לאיך הקשבה וחיבוק לכעס מאפשרים התפתחות וגדילה.