סטיגמה

ילד שהרביץ = ילד בעייתי/ ילד רע, ילדה שמתלוננת ומצוברחת הרבה = ילדה ממורמרת- זה אופי, ילד שקט = ילד טוב, ילד טוב שלא מדבר ולא מרביץ = גאווה ונחת להורים, שמן זה מכוער, נשואים+ילדים= מוצלחים ומאושרים. האומנם?

אנחנו ממהרים לקטלג את עצמנו ואת האחר, להגדיר, לשים עליו תווית כל שהיא. וכל זה למה? כדי שיהיה לנו נוח מולו?, שיהיה לנו קל יותר להסתכל עליו?, שיהיה לנו קל יותר לחיות עם עצמנו לידו? הרי הרבה יותר קל להכיל דברים ברורים: שחור או לבן. אבל מה קורה לאפור?

"מה נוח לזרום עם המוח בהתניות אוטומטיות שלא דורשות לטרוח רק לתייג ולנבוח, להסית ולזבוח לאלילי הרייטינג אייטמים בכל הכוח הכול כבר מסודר לנו בראש מגירות-מגירות לא ניתן למציאות להפריע לנו לראות [...]"

האדם הוא מורכב. הוא לא שחור ולא לבן, הוא הרבה צבעים יחד. ואם רק נדע להסתכל על עצמנו ועל האחר ברוח פתוחה וקשובה. אולי נגלה כמה דברים על האדם שמולנו ועל עצמנו.

"אל תכלאוני בשום כלוב אני הכול, אני לא-כלום אור אינסוף לבוש בגוף אז אל תכלאוני בשום כלוב"

הציטוטים והשיר של חנן בן ארי/ ויקיפדיה

https://www.youtube.com/watch?v=80GtXgCSYJw

Featured Posts
Recent Posts
Search By Tags
Follow Us
  • Facebook Classic
  • Twitter Classic
  • Google Classic
צור קשר

צור קשר

054-5222173

  • w-facebook
  • w-googleplus
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now